פורים: העולם מצחיק - אז צוחקים?

האמת, שאותי זה מפחיד. מה? להוריד את כל המסכות שלי? כל המגננות שלי? ארשת הפנים הרצינית וכובד הראש, המבט הבוגר, בעבודה יש לי תפקיד חשוב, בבית אני אבא סמכותי. איך אני אראה בלי כל זה?

בעוד אני הוגה הגיגים חשובים ורציניים אלה, הבנות הקטנות שלנו קופצות לצלילי שירי פורים ומכינות משלוחי מנות. איך זה בא להם בכזו טבעיות? לרקוד, לשמוח, לשיר ולרקוד בלי סיבה, וזה מעורר קנאה! איך זה נעלם מהחיים שלי? נכון, אולי אני יודע להכניס הומור מתוחכם ושנון, אבל אני כל הזמן פוזל אם עשו לי "לייקים", ושוב אני בתפקיד...

***

אני אלוף העולם

בלהסביר כמה אנחנו יצורים צוחקים. איך זה מתחיל כבר מהרגע הזה שתינוק טרי צוחק לעצמו מתוך אינסטינקט ומטריף את דעתנו, ואח"כ כשהוא צוחק כשהוא מזהה אותנו.  

אני אלוף העולם בלזהות ולמפות את שלבי ההתפתחות הקוגניטביים והרגשיים של הילדים דרך השעשוע והמשחק, ולצטט מחקרים של הפסיכולוגיה החיובית, עד כמה יש לצחוק ולהומור השפעה על התפתחות נפשית תקינה, של בטחון עצמי ויכולת התמודדות.

אני אלוף העולם בלהסביר לכולם כמה "הצחוק טוב לבריאות". איך הצחוק משחרר בגוף אנדרופינים – חומרים הגורמים להרגשה טובה, משככים כאבים ומחזקים את מערכת החיסון. הנה תראו, כמה הרפואה כבר בונה על הליצנים הרפואיים.

אני אלוף העולם בללמד איך אצלנו, העם היהודי, הצחוק הוא עסק רציני. לא רק שנחשבו תמיד כשנונים ובעלי הומור מיוחד, אלא שאחד מאבותינו קרוי פשוט "יצחק". שני הוריו צוחקים על האבסורד הזה, ששני זקנים בני מאה מביאים ילד לעולם. "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים". גם בשמים יש צחוק גדול, והבורא עצמו עסוק בלהצחיק אותנו.

אני אלוף העולם בלצרוך דברים מצחיקים ולהעביר אותם הלאה.

אני אלוף העולם בלא לדעת איך עושים את זה באמת. וזה ממש עצוב. כי איך אני הולך לכתוב על זה מאמר שישכנע אתכם?

***

אני אלוף העולם

נכון, 

יש את הרגעים הקסומים האלה, שאני מרשה לעצמי להשתטות ולהשתולל עם הילדים. מלחמת דגדוגים עד שצועקים בקול חנוק מצחוק "אבא די", לתת להם לטפס עליך ולהתגלגל ביחד על השטיח, לבלבל מילים ולהיות קצת טיפש, מה שגורם לכולם להרים גבה מופתעת ולהתגלגל מצחוק.

אני יכול לזכור (במעורפל) גם את הרגעים הרומנטיים שלנו אי שם בשלב ההתאהבות. היה שם שחרור וצחוק. הם היו חלק מתחושת הקירבה והאינטימיות. אח"כ הגיעו המשימות, התפקידים, הילדים, הכספים (שאין), והריצה המטורפת להספיק הכל... ולמי יש זמן לצחוק?

***

אז מה? הפורים הזה אני מוכן להשתחרר?

ברור לי שלפני הכל, אני צריך לדעת לצחוק על עצמי, להשתחרר מה"אני" התדמיתי שלי, לצאת מהגבולות הדמיוניים, ולנסות להתחבר יותר ל"אני" הקיומי והטבעי, לפגוש את שמחת החיים המחוברת לגוף – חיוך, צחוק, ריקוד משוחרר. אני מרגיש ויודע, שהיציאה הזו תאפשר לי התחדשות, יצירתיות ומגע עם מקום אינסופי שגנוז שם בפנים.

אם אצליח להיות במקום הזה, אוכל לנסות להביא קצת יותר הומור לתוך הזוגיות שלנו. לא, אין הכוונה לנסיון להצחיק את השני או לצפות בסדרות משעשעות ביחד. אני מתכוון לאיך ששנינו מתנהלים בתוך המרחב הזוגי שיש בינינו. קצת פחות פונקציונאלית, משימתית, רצינית, כבדה ועייפה. קצת יותר חיוך, הפתעה, סקרנות, משחק, התלהבות, שובבות, ואפילו השתטות...

איך זה ייראה? איך זה ירגיש?

***

שמתם לב מתי הצחוק מופיע?  כשאנחנו מופתעים, משהו בתבניות החשיבה הנורמטיביות שלנו התערער, בניגוד לציפיות שלנו. יש אמנם צחוק והומור שליליים, של לעג וציניות. גם הוא פועל באותו אופן של שבירת המוסכם, אבל באופן שמרוקן את הדבר מהתוכן והערך שלו. ולכן זה שלילי.

אך יש צחוק שמאפשר לי להתרומם רגע מהמציאות, או יותר נכון מאיך שאני תופס אותה כרגע. המבט כלפי העתיד, מתוך אמון ותקווה לעולם מתוקן מאפשר לנו לצחוק "אז ימלא שחוק פינו". באופן פרדוקסלי, העם היהודי שסבל צרות וקושי במשך קורות חייו בגלות, פתיח בצורה יוצאת דופן את ההומור והצחוק – ואולי זה סוד נצחיותו.

גם בסיפור מגילת אסתר, התגלה שמאחורי האירועים הנוראיים שהיו אמורים להוביל להשמדת העם היהודי כולו, הייתה יד מכוונת שסובבה את ההתרחשות לכיוונים לא צפויים, וכשמסתכלים על זה מהסוף להתחלה, זה מצחיק. זה שובר את מה שאנו רגילים לחשוב על העולם, ופותח אותנו למפגש עמוק ורחב יותר עם המציאות שלנו. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

***

ועכשיו אתם

חשבו על המרחב הזוגי והמשפחתי שלכם. האם יש שם צחוק? ואין הכוונה רק שאנחנו באינטראקציה חיובית, אלא צחוק אמיתי, שחרור, כשכל אחד מסוגל לצאת מהגבולות שלו, מה"תפקיד" שהוא ממלא בבית. כשיש לנו את ההומור הפנימי שלנו, שמלכד אותנו ביחד.

יש כאלו רגעים? איך אתם מרגישים שם?

בטוח שיש, או שהיה. אז חשבו מה מאפיין את הרגעים הללו, מה מאפשר אותם?
באילו מקומות היינו רוצים להביא אותם יותר? זה יכול להיות בסעודות המשותפות, בבילויים המשפחתיים, בשבתות, זמן של משחק משפחתי, בשמחות המשפחתיות כשכל המשפחה מתגייסת להכינם, וכדומה. היכן היינו רוצים להביא את הצחוק למרחב המשפחתי שלנו? להרחיב או להעצים אותו? לפתח אותו, ולהביא אותו בעוצמה רבה יותר? זה יכול להיות גם במערכת יחסים עם הגדולים, או מישהו מסוים בתוך המשפחה.

זה דבר בחירי. צריך להיות מודע לכך, להאמין שיש לנו את היכולת, להיות יצירתיים, לתרגל ולהתאמן בכך. קל להתחבר ולשתף פעולה עם אנרגיה כזו, הרבה יותר משאר הדברים.

***

עוד כמה שעות אנו נכנסים לחג פורים. בואו ננסה לפני הכל להביא את הצחוק והשעשוע למרחב המשפחתי שלנו ביום הזה. לא צריך להיות מתוכננים מידי, רק לשחרר ולאפשר לזה לקרות.

השנה אני מרשה לעצמי. זה יקרה, ובגדול.